שלום, שמי רזיה בן גוריון. אני סופרת, עורכת בהוצאת ספרים ידועה, אני בוגרת החוגים לתיאטרון ולספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, אבל הרבה לפני שהייתי בוגרת במשהו – הייתי סופרת קטנה. מאז שהייתי ילדה אני סופרת. מה הפך אותי לסופרת? היה לי יומן. כתבתי בו הרבה. עד שהוא הפך לחבר הכי טוב שלי.

אני נולדתי וגדלתי בקיבוץ. לא ישנו עם ההורים אלא בבית ילדים. קראו לזה לינה משותפת. ראינו את ההורים רק 4 שעות בערב, מארבע עד שמונה, ובשמונה ההורים החזירו אותנו לישון בבית הילדים. לא ידענו שזו צורה מאוד יוצאת דופן לגדל ילדים. חשבנו שכך זה אצל כולם, שכך כל הילדים גדלים.

אז לא היה לי כל כך עם מי לדבר. כי ההורים היו קצת זרים. היינו יותר בבחינת אורחים שלהם מאשר בני משפחה. אורחים שמדי ערב באים להתארח לכמה שעות וחוזרים הביתה, לבית הילדים. גם המטפלת היתה זרה, כי ידענו שהיא לא אמא שלנו. כך שבעצם לא היה לי עם מי לדבר. אז דיברתי עם היומן שלי. גם המטפלת וגם ההורים והמורים היו קצת נוקשים, הייתי אומרת: מפחידים. כל הזמן נדרשנו להתאים את עצמנו למצב. והמצב תמיד היה תובעני. תביעות. ולכן כל כך שמחתי לחזור ליומן שלי. הוא היחיד שקיבל אותי כמו שאני. הוא לא תבע ממני ולא כפה עלי ולא דרש ממני, וזה מה שיפה ביומן. אין לו חוקים ותקנונים והוא מקבל אותנו כמו שאנחנו: עצובים ונרגנים או שמחים ומתרוננים בלי שום סיבה.

ובעצם, כל אחד הוא סופר קטן. גם בלי יומן. אין צורך ביומן. אז מה כן צריך? רק דבר אחד: דמיון. וזה יש לנו בכלל בלי להתאמץ. כי ככה נולדנו. עם דמיון.

הכתיבה כחוויה

מרגע לידתו של אדם, מתחילה עלילת חייו, על התפניות וההפתעות שהיא מזמנת.

כל עלילה היא כה ייחודית, שאין אדם שלא חווה את חייו כסיפור מופלא – וחידתי.

אבל נדמה לנו שרק אחדים מאיתנו ניחנו ביכולת גם לחוות את החיים וגם לכתוב עליהם.

רובנו חולמים על פסק זמן בשטף החיים כדי להתבונן בהם, כדי לתת ביטוי לייחודיות שלהם.

בסדנה שלנו נלמד שאנחנו לא מחכים כדי לקבל אישור מהעולם החיצון להתפנות לכתיבה.

המשתתפים זוכים למשוב, דבר שמאפשר צמיחה אישית בתוך מסגרת תומכת ומעודדת, לא תחרותית.

כמנחה, אני מביאה את הניסיון שלי בתחום הכתיבה והעריכה. למעשה, כל חיי אני עוסקת בספרות וכתיבה, כסופרת וכעורכת בהוצאות ספרים ידועות. כמו כן, אני מביאה את הידע שלי כמטפלת מוסמכת בשיטת הנאו-הומנולוגיה.

החזון שלי: העבודה בקבוצה; ההנחיה האישית והקבוצתית; ההפעלות המגוונות; שיתוף החושים והאינטואיציה; כל ההתנסויות האלה יחד יש בהן כדי להשרות ביטחון, לקדם, להעשיר ולהנחיל כלים מעשיים לשינוי לאנשים שהכתיבה היא חלק חשוב ביותר בחייהם.

שלום לכם, פתחתי את בלוג הסדנה שלי, בו אכתוב רשמים מהסדנה: מה זה עשה לאנשים שהשתתפו בה ומה זה עשה לי.
אני מנחה סדנות כתיבה מאז 2001 . מה שמייחד את הסדנה שלי הוא - שבעת ובעונה אחת היא מספקת כלים לפיתוח ולשכלול כישרון הכתיבה שלנו ובמקביל היא מטפלת בחסמים שלנו שמונעים מאיתנו לנוע ולהתקדם.
סדנת כתיבה על פי שיטת הנאו-הומנולוגיה. הנאו-הומנולוגיה זו שיטת טיפול חדשנית, שהביאה לעולם יהודית מילוא. ולאחר שחיי השתנו בעקבות הטיפול אצל יהודית, פיתחתי את סדנת הכתיבה הייחודית הזו שמשלבת בין הנאו-הומנולוגיה לבין הכתיבה. למעשה המשתתפים זוכים לשני מופעים בכרטיס אחד, הם גם מפתחים את יכולת הכתיבה שלהם והם גם מייצרים מידע חדש על עצמם, שמאפשר להם לנוע למקום חדש. כלומר, הכתיבה למעשה מפוגגת את החסמים. ומהם החסמים הללו? אלה הדפוסים שמנהלים את חיינו. ומהיכן באו הדפוסים שמנהלים את חיינו? - מהילדות. דפוס זה מידע רגשי שהוטבע בנו בילדות על ידי ההורים שלנו. המידע הרגשי הופך לדפוס שמאוחסן במוח הרגשי, והמוח הרגשי ממשיך למחזר את אותו מידע רגשי שוב ושוב, לכן אנחנו נופלים שוב ושוב לאותם בורות, כי אין למוח בינתיים מידע אחר של התיחסות לעצמנו ולעולם, אלא רק המידע הדפוסי שהוטבע בנו בילדות.
ובסדנה, דרך הכתיבה, דרך התרגילים שאני נותנת, האדם יוצר מידע חדש על עצמו, לא מה שההורים הטביעו בו, אלא מידע מעודכן יותר, של מי אני באמת, מי אני עכשיו. בסדנה אנחנו יוצרים רצף של מידע שמאפשר לאדם לנוע הלאה, למקום חדש, בלי למעוד. אנחנו יוצרים גשר על פני התהום, כך שהאדם יכול לפסוע בבטחה. למעשה, הכתיבה מאפשרת לנו להסתכל על חיינו ועל עצמנו במבט חדש, אחר, מתוך נקודת מבט חדשה, ונקודת המבט החדשה היא בעצם מידע חדש על עצמנו ועל הרצף הסיפורי שלנו. אנחנו יוצרים רצף סיפורי חדש של חיינו.
ואמנם כל סדנה אני משתאה לראות איך אנשים משנים את נקודת המבט שלהם על עצמם. זה לא אותו אדם שנכנס לסדנה לפני כך וכך חודשים, כי הכתיבה כל פעם מגלה לנו על עצמנו דברים חדשים שלא היינו מודעים להם, וכך אנחנו צומחים.
ברגע שהינחנו את החומרים שלנו על הדף, בין אם קשים, כואבים, ובין אם רגעי משבר והתעלות, הוצאנו את החומרים הללו מתוכנו, הינחנו אותם על הדף, הם נשארים שם, במחברת, ואילו אנחנו ממשיכים הלאה, להתנסויות חדשות, לחוויות חדשות, לאהבה.