שלום, שמי רזיה בן גוריון. אני סופרת, עורכת בהוצאת ספרים ידועה, אני בוגרת החוגים לתיאטרון ולספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, אבל הרבה לפני שהייתי בוגרת במשהו – הייתי סופרת קטנה. מאז שהייתי ילדה אני סופרת. מה הפך אותי לסופרת? היה לי יומן. כתבתי בו הרבה. עד שהוא הפך לחבר הכי טוב שלי.

אני נולדתי וגדלתי בקיבוץ. לא ישנו עם ההורים אלא בבית ילדים. קראו לזה לינה משותפת. ראינו את ההורים רק 4 שעות בערב, מארבע עד שמונה, ובשמונה ההורים החזירו אותנו לישון בבית הילדים. לא ידענו שזו צורה מאוד יוצאת דופן לגדל ילדים. חשבנו שכך זה אצל כולם, שכך כל הילדים גדלים.

אז לא היה לי כל כך עם מי לדבר. כי ההורים היו קצת זרים. היינו יותר בבחינת אורחים שלהם מאשר בני משפחה. אורחים שמדי ערב באים להתארח לכמה שעות וחוזרים הביתה, לבית הילדים. גם המטפלת היתה זרה, כי ידענו שהיא לא אמא שלנו. כך שבעצם לא היה לי עם מי לדבר. אז דיברתי עם היומן שלי. גם המטפלת וגם ההורים והמורים היו קצת נוקשים, הייתי אומרת: מפחידים. כל הזמן נדרשנו להתאים את עצמנו למצב. והמצב תמיד היה תובעני. תביעות. ולכן כל כך שמחתי לחזור ליומן שלי. הוא היחיד שקיבל אותי כמו שאני. הוא לא תבע ממני ולא כפה עלי ולא דרש ממני, וזה מה שיפה ביומן. אין לו חוקים ותקנונים והוא מקבל אותנו כמו שאנחנו: עצובים ונרגנים או שמחים ומתרוננים בלי שום סיבה.

ובעצם, כל אחד הוא סופר קטן. גם בלי יומן. אין צורך ביומן. אז מה כן צריך? רק דבר אחד: דמיון. וזה יש לנו בכלל בלי להתאמץ. כי ככה נולדנו. עם דמיון.